<h1>ארחות חיים הלכ' שחיטה סימן ב'</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ישראל היודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שנעשה רגיל וזריז. ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה. היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם פעמים רבות עד (שהיה) [שנעשה] רגיל וזריז הוא הנקרא מומחה. וכל המומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם.
כתב הר"ם ז"ל בשם רבו שכתב בשם ר"ת ז"ל שאין צריך שידע השוחט אותן חלוקין ששהה והחליד במיעוט סימנין וכיוצא בהן וכשיסתפק בהן יחמיר בהן אבל ראוי לידע ההיא דשהיות מצטרפות שזהו דבר הרגיל עכ"ל וכן נמי כתב הבעל היראים ז"ל וז"ל כל מי שיודע פשוטן של הלכות שחיטה אע"פ שאינו יודע דקדוקיהם לית לן בה דהא חכמים נמי מסתפקי' להו כמה דברים בשחיטה הילכך כיון שיודע פשוטן ויודע לתת לב בשנויי שחיטה ולשאול על ספקו דיו עכ"ל.
<h2>דף ט.</h2>
חמשה דברים המפסידין את השחיטה ועיקר הלכות שחיטה להזהר מכל אחת מהן. ואלו הן: שהיה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור וכולן הלכה למשה מסיני וסמך לדבר וצודה לי צידה כתוב בה"א רמז לחמשה דברים המפסידין את השחיטה.
וצריך לשוחט להזהר שלא ינעוץ העוף הרגלים בארץ או בכותל שלא יבא לידי עיקור.
עיקור כתב הר"ף ז"ל טעם עיקור למה נאסר משום דבעינן סימנין שחוטין בסכין והני עקורין נינהו והאי לאו שחיטה היא כדאמרינן (חולין פ"ד ע"א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות ע"כ. עיקור כיצד. כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם [או שניהן קודם גמר שחיטה. אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח"כ נשמט הסימן השני שחיטתו כשרה. נשמט אחד מהן] ואח"כ שחט השני שחיטתו פסולה. תוספת יש מפרשים שהקנה דבוק בושט ואם נעקרה הגרגרת מהושט טריפה. וזהו שמוטת הגרגרת שאינה דבוקה בושט ואם הושט ניטל מן הלחי טרפה שהושט נדבק בבשר שעל הלחיים ואם נעקר מן הבשר לגמרי טרפה והוא דאפרק איפרוקי אבל אם נתדלדל הבשר מהלחי והושט נדבק עם הבשר כשר. והוא שאמרו ז"ל תרבץ הושט שניטל כולו מן הלחי כשר. והרשב"א ז"ל כתב (ת"ה הקצר בית ב' שער א' בדין עיקור) שאם נעקרו כולן מן הלחי ומן הבשר ואין אחוזין כלל בבשר שעל הלחי הרי זו אסורה ולא עוד אלא אפילו נעקרו ונדלדלו רובן הרי זה אסורה דכל שנדלדלו כאן וכאן ברובן המיעוט המחובר אין חיבורו יפה ולפיכך הרי הן כאלו נעקרו לגמרי אבל אם נקלף רובו של סימן בצד אחד ועדיין מחובר מיעוטו מן הצד האחד הרי זו כשרה ואין צריך לומר כשהסימנין כולו מחובר אל הבשר שבלחי וע"פ שנגמם הלחי וניטל לגמרי שהוא כשר ע"כ.
ישראל שאינו יודע חמשה דברים המפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכל משחיטתו לא הוא ולא אחרים והרי זו קרובה לספק נבלה והאוכל ממנה מכין אתו מכת מרדות. אפילו שחט לפנינו ארבעה או חמשה פעמים שחיטה כשרה. והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו נכונה וגמורה אסור לאכל ממנה הואיל ואינו יודע הלכות שחיטה ודברים המפסידים השחיטה איפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע כגון ששהה או דרס או שחט בסכין פגומה וכיוצא בדברים אלו בלא כונתו. וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו אמר ברי לי שלא שהיתי ושלא דרסתי שמא שהה ודרס ולא הרגיש ויש מתירין ע"כ.
<h2>דף י.</h2>
וצריך לבדוק הסכין גם כן אחר שחיטה שאם מצא בה פגם אחר שחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט. לפיכך השוחט בהמות הרבה או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא בדק בראשונה ובדק באחרונה ונמצאת פגומה הכל ספק נבלה ואפילו הראשונה.
<h2>דף י:</h2>
בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בזה ואחר כך בדקה ונמצאת פגומה שחיטתו כשרה שחזקת הסכין שנפגמה בדבר קשה ששבר בה וה"ה אם נפל על גבי קרקע קשה או אבנים. בד"א בשנפלה על חודה אבל אם לא נודע לא שאין תולין להקל אלא בשבירת עצם וכיוצא בו וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל [בת"ה הקצר בית א' שער ב']. וי"א דהיכא דקים ליה שנגע בעצם דמפרקת וכן דעת הרא"ה ז"ל ויש חולקין ואומרין דלא דמי שבירת עצם דמפרקת לשבירת עצם אחר דהוי דרך הכאה בכח ופגים ליה אבל בעצם דמפרקת בהולכה והבאה לא שכיח לפגום בהא וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל וביאר עוד שאם נגע בבירור בעצם דמפרקת ואחר כך שחט בה בלא בדיקה בתחלה גם לא בסוף ונאבדה הסכין הורו רבותי בזו חוששין לכל אותן שהיו אחר נגיעתו בעצם דמפרקת דעוף דרך לבשל בהמה שהוא קשה. והבעל ההשלמה כתב ומסתברא לן דלא צריך למבדקיה היכא דלא בעי למשחט הואיל דבדקיה מעיקרא ומייתא ראייה מדאמרינן רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא ולא אמ' בתר כל חדא וחדא ועוד מביא ראיות אחרות. ויש מחמירים לבדוק כדברי הר"ם במז"ל ויש זורקין הסכין כדי שיהיה להם דבר לתלות אם ימצא פגום. והראב"ד ז"ל הגיה על הר"ם במז"ל ואמר כבר הסכימו חכמינו שאין צריך לבדוק אלא א"כ צריך לשחוט בהמה אחרת ע"כ. וכן נמי כתב הרא"ה ז"ל וכן אם פשע ולא בדק אחר השחיטה ונאבד הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה. והרשב"א ז"ל [בת"ה הקצר בית א' שער ב'] כתב אם לא בדק אחר שחיטה והצניעו ולאחר זמן שחט בו אע"פ שלא בדקו מעכשיו ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דאין חוששין שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. אבל צריך שיהא לו סכין מיוחד לשחיטה שלא ישתמש בו לדבר אחר שאם ישתמש בו ומצניעו בחזקת בדוק ואח"כ ישחוט בו בלא בדיקה נמצא שוחט בסכין פגומה ע"כ.
<h2>דף יב:</h2>
אין שחיטת חולין צריכה כונה אלא אפילו כמתעסק או דרך שחוק או זרק סכין לנעצה בכותל ושחטה בהליכתה הואיל והשחיטה כראוי ובמקומה ובשיעורה הרי זו כשרה. לפיכך חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כראוי וכתקנה כשרה.
<h2>דף יג:</h2>
ומתי שוחטין בכל זמן בין ביום ובלילה והוא שתהיה אבוקה כנגדו כדי שיראה מה יעשה ואם שחט באפילה שחיטתו כשרה. השוחט ביום הכיפורים או בשבת בשוגג אע"פ שמתחייב בנפשו אלו היה מזיד על שבת מתחייב מלקות עליה שחיטתו כשרה.
<h2>דף טז.</h2>
גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב האדם את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב עד שנשחטה בסביבת הגלגל הרי זו כשרה. ואם המים המסבבים את הגלגל וצואר הבהמה או העוף כנגדו בשעה שסבב עד שנשחטה בסביבת הגלגל הרי זו פסולה. ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי בא מכח אדם. בד"א בסביבה ראשונה שהיא מכח אדם אבל מסביבה שניה ולאחריה אינה באה מכח אדם אלא מכח המים בהלוכן
<h2>דף טז:</h2>
נעץ סכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחט שחיטתו כשרה. והוא שיהיה צואר הבהמה למטה והסכין למעלה שאם היה צואר הבהמה למעלה מהסכין חוששין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתוך בלא הולכה והובאה ואין זו שחיטה כמו שיתבאר וכתב הרשב"א [בת"ה קצר בית א' סוף שער ב'] שאפילו אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה ע"כ. לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למטה מן הסכין הנועצה בין שהיה למעלה ממנה שחיטתו כשרה וכתב הרשב"א ז"ל [שם] י"ל שלא אמרו אלא בעוף הקל כגון תרנגולין אבל באווזין וכיוצא בהן שחיטתו פסולה כבהמה ע"כ ואיכא מאן דאמר דצואר גדיים וטלאים נמי דקלילי כשל עוף דמו ומכשירי להו להא מילתא ואית דאמרי דלא פלוג רבנן בהא מילתא בצואר בהמה.
וכיצד שוחטין מותח הצואר ומוליך הסכין ומביא עד שישחוט. בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואוחזת בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה.
<h2>דף יז:</h2>
השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ושני צדדיה וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על הצפורן משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיה כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואחר כך ישחוט בה. והטעם לבדוק אבשרא ואטופרא מפני שהבשר הוא כעין הושט והצפורן כעין הקנה ולפי שיש פגימות מסתבכות בדבר רך ולא בדבר קשה ויש מסתבכות בדבר קשה ולא בדבר רך לפיכך צריך לבדוק בשניהם. והראב"ד ז"ל כתב שצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקות שמא נפגם הצפורן בחודו של סכין ואולי יש פגימה בצדדין ולא ירגיש בה מפני שעוברת בתוך פגימת הצפורן. ולא אמרינן לפסול השחיטה אם נמצאת הסכין פגומה מצדדין אלא לכתחלה אבל אם שחט ונמצאת פגומה בצדי הסכין כשרה דהא סמכינן אדשמואל דאמר בית השחיטה מרוח רוח וכן נמי כתב הר"י מקורביל ז"ל שאם נמצא יפה בחודו של סכין אע"פ שנמצאת פגומה מן הצדדין שמותר לדברי הק [רבינו נתנאל] והר"ף כתב מיהו נהגו העולם לפסול אף כשנמצאת פגימה מן הצדדין כמו בחודו של סכין כמאן דאמר דבעינן בדיקה גם אתלתא רותחא וגם אסמכוה רבנן אקרא דושחטתם בזה זה בגמטריא י"ב ויש בסכין י"ב בדיקות כשבודקין אותו משלש רוחותיו. בויקרא רבה דרש בזה אורך הסכין י"ד אצבעות וזהו למצוה אבל לא לעכב כי די לו כמלא צואר ולדמנו מפסוק זה ג"כ שצריך שיהא בלא פגימה דאמרינן סכין בדוק בלא פגימה מסר להם. ועד דאמרינן לא תשחט על חמץ דם זבחי חמץ בגמטריא פגימה ועוד סמך אחר ויקח את המאכלת לשחוט מאכלת בגימטריא שאין בה פגם ע"כ.
<h2>דף יח.</h2>
כל טבח שלא בדק הסכין ששוחט בה לפני חכם ושחט בה בינו לבין עצמו בודקין אותה. אם נמצאת סכינו יפה מנדין אותו [לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו] ומכריזין על כל דבר ששחט שהוא טרפה. ועכשו לא נהגו כלל להביאו לחכם לבדקו אם לא יהיה לפני החכם דרך מקרה והטעם [שמה שאמרו להראותו] לחכם אינו אלא משום כבודו כי רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן בין בבדיקת סכין בין בכל הלכותיה והם מחלו על כבודם והרב שמחל על כבודו כבודו מחול.
הגרמה כיצד זה השוחט בקנה למעלה ממקום שאינו ראוי לשחיטה. וכמו שני חטים יש בסוף הקנה למעלה מטבעת גדולה. שחט בתוך החטים אם שייר מהן כל שהו למעלה הרי זו כשרה שהרי שחט משפוי כובע ולמטה. הוא המקום הראוי לשחיטה. ואם לא שייר מהן כלום אלא ששחט למעלה מהם הרי זה מוגרמת פסולה. ויש מי שכתב שאם נגע כלל בחטין טרפה דכלן צריכין שישארו לצד הראש בלא שום חסרון. ופי' הגרמה מלשון גרם המעלות כלומר דמגביה הסכין ושוחט חוץ למקום השחיטה. ויש שפירשו ענין הטיה כדאמרינן [ב"ב ח' ע"ב] התם היה שוקל עין בעין נותן לו את גירומיו שר"ל הכרעותיו להטות כף המאזנים ע"כ.
<h2>דף יט.</h2>
שחט רוב האחד או רוב השנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור כראוי. הגרים בתחלה שליש ושחט שני שלישים הרי זו כשרה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש האחרון כשרה. ויש חלקו עליו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ופוסלין משום דכי נפקא חיותא בהגרמה נפקא דהיינו שליש האמצעי ואומרין דלעולם בעינא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא דנפקא בשחיטה וכן דעת הרשב"א ז"ל והרא"ה ז"ל. ואם הגרים שליש ושחט (שני) שליש אע"ג דנפקא חיותא בשחיטה פסולה דרובא בשחיטה בעינן וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל ולא דמי לחצי קנה פגום שאם השלימו לרוב כשרה לפי שזה אינו במקום שחיטה והתם הוא במקום שחיטה. וה"מ בקנה אבל בושט קיימא לן דתרבץ הושט הוא נטרף במשהו ואמרינן נמי ושט נתנו חכמים בו שיעור כמו תפיסת יד אלמא לאו מקום שחיטה הוא הילכך אם הגרים כלל מתחלה פסולה דהא איטרפא קודם שיתחיל לשחוט. וכתב הרב ברצלוני ז"ל דכל הנך מילי דהגרמה בבהמה אינון אבל בעוף ליכא למימר [פסול בהגרמה כלל וראיה מוכחת שאין בקנה שלו שפוי כובע וליכא למימר בה נמי] כדי שתפשוט צוארה ותרעה ובושט שלו ליכא למימר עד תפיסת יד ועד טפח הסמוך לכרס ואם איתא דבעוף נוהג הגרמה למה לא הזכירו רבותינו חכמי התלמוד שיעורין בסימנין של עוף כמו שהזכירו בסימני בהמה וטעם הדבר לפי שפיקה של גרגרת ותחלת הושט נכנסין תוך פרקי הלחיים ולא יכיל איניש למשחט אפילו בתחלת הסימנין ולא ליטעי ולומר שאותה פיקה של גרגרת ותחלת [הושט] קרינן שפוי כובע אלא כדפרישית ובהאי עינינא לא תשכח אלא בבהמה ולמבין כמה ראיות מעומקא של גמרא שאין בגרגרת של עוף שום הגרמה הילכך כל הצואר של עוף כשר לשחיטה ע"כ.
הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש האחרון פסולה. ואם דרס או החליד בין שליש ראשון בין באמצעי הרי זו פסולה. ונראה הטעם בדרסה וחלדה שאין להם דין הגרמה דשחט שליש וכו' לפי שאין אדם יכול לעמוד ולבחון יפה אם דרס או החליד באיזה שליש דרס או החליד אבל בהגרמה ניכר לכל בין לשוחט בין לזולתו ומפני זה הטעם נמי החמירו בשהיות מצטרפות שאינו ניכר באי זה שליש שהה ופסולה מספק זה. כך שמעתי.
<h2>דף כז.</h2>
הריא"ף ז"ל הביא מלתא דרב חסדא ודר' יוחנן דמפרשי טעמיה דר' יהודה דאמר עד שישחוט את הורידין אינו אלא בעוף הואיל וצולהו כלו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ור' יוחנן מפרש לה למילתיה ורידין מנקבן בקוץ בשעת שחיטה דאיידי דדמא חמים נפיק אבל שלא בשעת שחטיה קריר. והואיל ואייתי הריא"ף ז"ל טעמיה דר' יהודה ש"מ כותיה סבירא ליה. ויש מהגאונים שכתב דליתא לר' יהודה. וכתב רבינו אפרים ז"ל (דהואיל) [דכיון] דאמר [הואיל] צולהו כולהו כאחד ולא אמר ומבשלין כלו כאחד ש"מ דאסור למעבד עוף של[ם] כלו כאחד אלא בצלי אבל לא לקדרה (מבלי) [דבצלי] נורא שאיב דמא אבל בקדרה מאי דנפק מיניה מיערב בתבשיל. והאידנא נהוג עלמא לבשוליה כלו שלם אפילו לקדרה וטעמא דמלתא משום דמלחי לה שפיר מבפנים ומבחוץ ומשהו ליה שיעור מליחה לבשול ונפקא דמא שפיר והאי דאמר הכא הואיל וצולהו כלו כאחד הכי קאמר הואיל וצולין אותו כאחד אין מולחין אותו כי אם מעט ובלי שהיה במליחה ולא נפיק כוליה דמא אם לא נקבו הורידין אבל (לדקדק) [לקדרה] דמלחי ליה שפיר ומשהו ליה לא קאמר אבל מ"מ בשחיטת ורידיו מותר בין לצלי בין לקדרה.
וכתב הראב"ד ז"ל אחר שאנו רואין שפשט המנהג שמולחין וצולין העופות ואע"פ שלא נקבו הורידין בשעת שחיטה נתברר שלא הסכימה דעת קדמונינו ז"ל עם שאר הגאונים [אלא] דהלכתא כרבנן ולא כר' יהודה ולא חיישי' לורידין לאנקובינהו בשעת שחיטה אבל צריך לנקבן שלא בשעת שחיטה (נתברר) הן בעוף הן בבהמה אי (אפשר) [בעי] לבשולינהו ולא סגי במליחה בלא חתיכה כדגרסינן פרק גיד הנשה (חולין צ"ג ע"ב) אומצא דאסמיק חתיכה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי וכן מזריקי צריך למחתכינהו אי בעי לבשלוניהו ע"כ.
<h2>דף כח.</h2>
שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה הרי זו ספק נבלה.
<h2>דף כח:</h2>
שחט בקנה חציו או מיעוטו ושהה זמן מרובה הרי זה חוזר וגומר השחיטה ואין בכך כלום. כתב הר"ף ז"ל ודוקא בעוף יש לו תקנה על ידי שנשחטיה לקנה ונהפכיה לושט ונבדקיה משום דדיו בשחיטת הקנה לבדו אבל בבהמה דבעיא שחיטה גם בושט אמרינן במקום נקב שחיט ונקיבת הושט במשהו ואין לו בדיקה מבחוץ. ומעשה בא לפני הר"י מקורביל ז"ל בשה אחד שהתחילו לשחוט ולא ידע השוחט אם נגע בסימנין ואמר שאין לו תקנה לשחוט משום דלעולם [חיישינן שמא] במקום נקב קא שחיט לפיכך אין לשחוט לא למעלה ולא למטה והדר נהפכיה לושט בבהמה כדפרישנא כך הורה הרב בבית הכנסת בקורביל.
כתב הר' דוד בר לוי ז"ל מי שהיה שוחט עוף ולא שחט בו רוב ושהה שיעור שהייה ועדיין הוא חי ויש לחוש שמא נקב הושט וטרפה שאין השחיטה מועלת בו כיצד יעשה יבדוק הקנה ואם לא נשחט רובו ישלים לשחטו ויזהר שלא יגע בושט ואח"כ יוציא הושט כלו שלם ויהפכנו ואם ימצא עליו טפת דם מבפנים ידע שנקב מתחלה ואסור ואם לאו כשר וכן ביאר הר"ם במז"ל גבי קוץ שנכנס בושט ע"כ. אבל אם שחט רוב הקנה או נקב הושט במשהו [ושהה כשיעור בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר הרי זו פסולה מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה שלה או שנקב הושט במשהו] נבלה ואין השחיטה מועלת בו כמו שיתבאר. הנה התבאר לך שאין שהיה בעוף בקנה כלל שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה השחיטה וכשחוזר וגומר מחתך בבשר הוא ואם שחט מיעוט הקנה ושהה הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה שאין העוף נאסר משום נבלה עד שיפסק רוב הקנה.
<h2>דף ל.</h2>
חלדה כתב הר"ף ז"ל למה חלדה אסורה משום דהחליד הסכין בתוך הסימנין ובעינן שחיטה מפורעת דכתיב חץ שחוט לשונם מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי והכא ליכא ולפיכך חלדה אסורה עכ"ל. ולשון חלדה כחולדה הדרה בעקרי הבתים והא נמי אפילו במשהו כדאמרינן בדרסה והכל במיעוט קמא ובבתרא לית לן בה ע"כ.
<h2>דף ל:</h2>
חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין שפסק הסימן העליון למעלה ובין ששחט התחתון למטה שהוא דרך שחיטה הרי זו פסולה.
הכניס הסכין תחת העור ושחט הסימנין כדרכן או שהחליד הסכין תחת צמר מסובך או שפירש מטלית על הצואר ועל הסכין ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זו בספק נבלה. והרשב"א ז"ל כתב [ת"ה הקצר בית ב' שער א' בדין חלדה) שלא יהיה פסולה עד שתהיה המטלית כרוכה על הצואר ודבוקה היטב בזפת וכיוצא בו עד שהדקה הטיב על צואר הבהמה והחליד הסכין תחת אחת מכל אלו פסולות מספקא. נפלה טליתו על צואר הבהמה ושחט תחתיה שחיטתו כשרה ע"כ. ואם שחט מיעוט קמא דסימנין בחלדה וגמר השחיטה בלא חלדה הרי זו ספק נבלה. והר"ש ז"ל פסק אפילו במיעוט בתרא כמו שכתוב למעלה. והר"י מקורביל ז"ל יש להזהיר לשוחט שלא לחוס על העור כל כך שיכניס ראש הסכין וישחוט תחת העור שלם.
תוספת זרק סכין לנעצה בכותל ושחטה כדרכה הרי זו כשרה ובלבד שראה שלא החליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור כיצד יכיר אם ימצא הנוצה או שער העור חתוך בידוע שלא החליד ואפילו הפיל הסכין בידו או ברגלו שלא בכונה כלל ושחט כשרה וכן כתב הרשב"א ז"ל (ת"ה [ה]קצר בית א' שער א') וביאר עוד זה הכלל כל שבא מכח ישראל ואפילו מכח שאינו בן דעת כשר. אבל אם הסכין בידו או בחיקו ונפלה הורו הגאונים ז"ל שזו כנפלה מן הגג ופסולה וראוי להחמיר בדבריהם בשל תורה ע"כ. אבל נפלה הסכין ושחטה אע"פ שהשחיטה כתקנה הרי זו פסולה שנ' וזבחת עד שיהא הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוין לשחיטה
שנים שאחזו בסכין אפילו אחד מצד זה ואחד מצד זה ושחטו שחיטתן כשרה. וכן שנים שאחזו שני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות בצואר שחיטתן כשרה. ואפילו שחט זה הושט לבדו או רובו והשני שחט הקנה או רובו במקום אחר השחיטה כשרה. ואע"פ שאין השחיטה במקום אחד. וכן השחיטה העשויה כמסרק ושחיטה העשויה כקולמוס. תו גרסי' בגמרא השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה. ויש שפירש שמועה זו כגון ששחט הקנה למעלה והושט למטה והכל במקום שחיטה אלא שאין שחיטת שניהם זה כנגד זה וזה נראה פי' הר"ם במז"ל שלא הביאה אך סמך על בבא של שנים אוחזין בשני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות. ויש שפירשו זה בקנה לבדו או בושט השחיטה בשנים ושלשה מקומות כגון ששחט מעט במזרחו של קנה ומעט בצפונו ומעט במערבו וחוט מפסיק בין החתכים רואין אם בין החתכים איכא רוב הקיפו כשרה דמצטרפי הואיל ונשחט רוב הקפו וכן בושט. אבל לא מצינו לפרושי שיהיו כל החתכים במקום אחד ברוח אחת שא"כ אי ליכא בחתך אחד מהן רוב היכי מתפרשא והא ליכא רוב הקיפו ואי איכא רוב הקיפו בחתך אחד דבההיא לחודיה כשרה וכן כתב הר' יהונתן ז"ל אבל הבעל ההשלמה ז"ל פי' השוחט בשנים ושלשה מקומות אפילו [מרוח אחת] מעט כאן ומעט כאן שחיטתו כשרה ומצטרפין לרוב וראיה לדבר זה נקבה כנפה. והר"ז ז"ל פירש העשויה כמסרק הוא השוחט בשנים ושלשה מקומות ואולי כך פי' הר"ם במז"ל ולכך לא הביא רק העשויה כמסרק. וי"מ כמסרק כגון שהתחיל ושחט מעט בקנה ואח"כ הטה הסכין למעלה ושחט מעט ואחר כך הטהו [למטה] וכן שלשה או ד' פעמים עד שנשחט רובו של קנה שנמצאו כל החתכים דבוקים זה בזה אלא שיוצאין בהן עוקצין מכאן ומכאן מן הקנה מפני הטיית הסכין ואותן עוצקין דומין למסרק ע"כ.
חמשה דברים המפסידין את השחיטה ועיקר הלכות שחיטה להזהר מכל אחת מהן. ואלו הן: שהיה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור וכולן הלכה למשה מסיני וסמך לדבר וצודה לי צידה כתוב בה"א רמז לחמשה דברים המפסידין את השחיטה.
דרסה כתב הר"ף ז"ל טעם דרסה למה אסורה דבעינן הולכה והובאה שנ' חץ שחוט לשונם הרי מצינו שחיטה אצל חץ ויש לנו למילף בית השחיטה תהיה כחץ שהולכת וכשדורס מתחזי כמו חונק ע"כ.
דרסה כיצד. כגון שהכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה והובאה. או שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך כמו שחותכין הצנון או הקישות עד שחתך הסימנין הרי זו פסולה פי' לפי שאין "ושחט" אלא ומשך שנ' חץ שחוט לשונם. ואפילו לא דרס אלא משהו בושט וגמרו בשחיטה פסולה כל השחיטה אבל בקנה לא פסלה אלא רובו מידי דהוה אקוץ בעלמא דהא חצי קנה פגום כשר. וכתב הבעל הלכות גדולות ז"ל שכור לא ישחוט מפני שרוב שחיטתו דרסה. וכתב הר"ף ז"ל ויש להזהר באדם כששוחט (העור) [העוף] ואוחז הסימנין בשתי אצבעותיו שצריך שיאחז אותן בטוב [שאם אינו אוחזם בטוב] פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יוכל לשחטם [בקל ע"י הולכה] ויבא לידי דרסה כי במשהו מן הושט פסולה כמו גבי שהיה.
השוחט והוליך הסכין ולא הביא או הביא ולא הוליך ושחט שחיטתו כשרה. הוליך והביא עד שנחתך הראש והתיז שחיטתו כשרה. תוספתא התיז הראש בבת אחת פסולה לפי שאין ושחט אלא ומשך בהולכה והבאה ע"כ. הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהובאה אם יש בסכין כמלא שני צוארין מצואר הנשחט שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה פי' הר"ם ב"ן ז"ל והתיז את הראש ממש אבל בסימנין לא בעינן שיעור זה והרשב"א ז"ל פי' [אפילו] הסימנין בלבד. וכתב הריא"ף ז"ל דאיכא גאונים דאמרי דהני מילי בעוף שצוארו דק ותמה הראב"ד ז"ל מה ראו לומר כן (דאפילו) [דפי'] דשמעתא הכי הוא בד"א דבעינן מלא צואר חוץ לצואר כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא אפילו בכל שהוא חוץ לצואר סגי מ"מ חוץ לצואר משהו בעינן ולהאי פירושא לא שנא עוף ולא שנא בהמה ואזמל כל שהוא דאמרינן היינו כל שהוא חוץ לצואר וכן נמי מחטא דאושכפי כך ביאר הראב"ד ז"ל בהלכות שחיטה שלו ע"כ.
שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ואם הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך בעינן מלא צואר אחד חוץ לכל הצוארים ובזה די כי כשימשוך הסכין בהולכה או בהובאה נמצא שמשך על כל צואר וצואר מלא צואר חוץ לצואר ואם הוליך והביא די בכל שהוא [חוץ] לכל הצוארים לדעת הראב"ד ז"ל ולדעת שאר הפוסקים לא צריך כלל חוץ לצוארים הואיל והוליך והביא. תמה איך נוכל לומר דשוחט שני ראשים או שלש אפילו הוליך והביא יספיק באזמל כל שהוא דבשלמא לדעת הראב"ד ז"ל נימא דהא בעינן מלא כל הצוארים וחוצה להן כל שהוא אבל לשאר הדעות קשיא וכן כתב הראב"ד ז"ל שהמשנה לו למופת ע"כ.
כמה היא [אורך] הסכין ששוחט בה כל שהו. והוא שלא יהיה דבר רק שנוקב ואינו שוחט כגון ראש האזמיל הקטן.
<h2>דף לב.</h2>
שהיה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וחזר הוא או אחר וגמר השחיטה. אם שהה כדי שיגבהנה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה. ואם שהה פחות מזה שחיטתו כשרה בד"א בשהגביה ידו ולא שחט אבל אם שחט והוליך והביא כל היום שחיטתו כשרה. וכתב הרשב"א ז"ל (ת"ה הקצר בית ב' שער א') בד"א בעוף אבל בבהמה אם הוליך והביא במיעוט האחרון של סימן ראשון ושהה בכך שיעור שהיה פסולה מספק ע"כ.
היתה בהמה דקה שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ואם היתה גסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט. ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וישחוט. כתב הראב"ד ז"ל דכיון דלא איתפרש בהדיא בבהמה (דקה) [גסה] לעוף הגס ש"מ דאפילו לעוף הגס אזלינן לשיעור בהמה דקה ולפי שדרך הטבחים להגביה הבהמה כשרוצין להרביצה לשחיטה נקט כדי שיגביהנה כלומר שיעשה כל צרכי השחיטה ומה שנהוג לעשות בה והרז"ל כתב שאין שיעור בשהיה רק כדי שחיטת בהמה בלבד דקה לדקה וגסה לגסה ודקה לעוף ויש פסקו ששהית כל שחיטה ושחיטה כשיעור מעשה השחיטה בהמה לבהמה ועוף לעוף פי' רוב סימן אחר וכן דעת הרשב"א ז"ל שכתב יש מחמירין ואומרים שאינו אלא כדי שחיטה בלבד כשהיתה רבוצה ועומדת [לשחוט] וראוי לחוש לדבריהם עכ"ל. וכן נמי דעת הר"י והר"ף ז"ל [בסמ"ק סי' קצ"ז] שכתבו על מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא שיגביהנה וירביצנה לא קיימא לן כותיה ע"כ.
שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט (וכן) עד שגמר השחיטה ולא שהה בפעם אחת שיעור שהיה אבל כשתצרף זמן השהיות יצטרף בכולן שיעור שהיה הרי זו ספק נבלה. וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. כתב מפרש אחד דמה שכתוב למעלה פחות מזה שחיטתו כשרה ובזאת הבבא כתוב ספק נבלה כדי שלא יסתרו דבריו צריך לפרש דרישא מיירי דלא שהה בכדי שיגביהנה וירביצנה לכך כשרה וסיפא מיירי בשהה כדי שיגביהנה וירביצנה עם שיעור רוב הושט וכל שהוא מן הקנה ולפיכך הוי ספק נבלה ולכך כלל יחד זה עם זה שהיות מהו שיצטרפו וכו' ואנו מדקדקים מתוך דבריו שהוא גורס שהה במיעוט סימנין. ומפרש אחר כתב כן נראה שזאת הבבא לדעת הר"ם במז"ל חוזרת לבעיא דשהה במיעוט סימנין והכי מבעיא ליה האי דקאמר וירביצנה וישחוט האי וישחוט שחיטה גמורה קאמר או דלמא כדי שישחוט מיעוט סימנין וסלקא בתיקו ולחומרא והר"י קרקושה ז"ל פי' דאמילתה דר' יוסי בר' חנינא קאי ר"ל כדי שחיטת רוב הסימנין בלא מיעוט דרוב מקריא שחיטה או דילמא כדי שישחוט כולן ועלתה בתיקו הילכך שיעור שהיה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב הסימנין בלא מיעוט עכ"ל. והר"י ז"ל פי' שהה במיעוט בתרא דסימן קמא כגון ששחט רוב הסימן ועמד חדוד של סכין ומוליך ומביא באותו מיעוט מהו מי אמרינן שמוליך ומביא במקום הראוי לשחיטה מעליא היא וכשרה או דילמא אחר ששחט רוב הסימן כמחתך בשר הוא ועלתה בתיקו וכן נמי פי' הרשב"א ז"ל וכן דעת רוב המפרשים ז"ל. והר"ש פי' שהה במיעוט בתרא דסימן בתרא כמו שנבאר בע"ה.
כתב הר' דוד בר לוי ז"ל מי שהיה שוחט עוף ולא שחט בו רוב ושהה שיעור שהייה ועדיין הוא חי ויש לחוש שמא נקב הושט וטרפה שאין השחיטה מועלת בו כיצד יעשה יבדוק הקנה ואם לא נשחט רובו ישלים לשחטו ויזהר שלא יגע בושט ואח"כ יוציא הושט כלו שלם ויהפכנו ואם ימצא עליו טפת דם מבפנים ידע שנקב מתחלה ואסור ואם לאו כשר וכן ביאר הר"ם במז"ל גבי קוץ שנכנס בושט ע"כ. אבל אם שחט רוב הקנה או נקב הושט במשהו [ושהה כשיעור בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר הרי זו פסולה מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה שלה או שנקב הושט במשהו] נבלה ואין השחיטה מועלת בו כמו שיתבאר. הנה התבאר לך שאין שהיה בעוף בקנה כלל שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה השחיטה וכשחוזר וגומר מחתך בבשר הוא ואם שחט מיעוט הקנה ושהה הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה שאין העוף נאסר משום נבלה עד שיפסק רוב הקנה.
שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע"פ [ש]שהה חצי היום וגמר חתיכת הסימנין הרי זו מותרת מאחר ששחט בה כשיעור הרי זה כמחתך בבשר השחיטה. והר"ש ז"ל מחמיר בזה ואמר דכיון דלכתחלה צריך לכוין ולשחוט כל הסימנין באמת דעתו מתחלה לגמור את שניהם וכששהה באמצע שהיה מקרי ומפסלה השחיטה בהכי ולפירוש זה מי ששחט רוב האחד או אפילו רוב שנים ועדין העוף חי ורוצה להמיתו מוטב שירצץ את מוחו או יכנו באבן או בעץ ולא שיחזור ויגמור הסימנין בשחיטה שאם יגמור אותן בשחיטה גלי אדעתיה שעדין לא גמר שחיטתו ושהה באמצעיתה. וכן דעת הר"י מקורביל ז"ל והר"ף ז"ל שכתבו ששהיה בכל מקום פסולה חוץ ממיעוט קמא של קנה כי העולם נהגו כרש"י ז"ל. ועוד כתב הר"ף ז"ל וכן יש להזהר כשאדם שוחט עוף ושחט מעט שהדם יוצא והגביה סכינו מן הצואר יש להזהר שלא יגמור שחיטתו לפי שיש לחוש שמא חתך משהו מן הושט קודם שהגביה סכינו ושהייה פוסלת במיעוט קמא דושט לדברי הכל אפילו לא הגביה סכינו כי אם מעט יש לחוש דשהיית עוף מועטת בכדי שחיטת רוב סימן אחד ונעשית מהר. ויש להאריך בשיעור השהייה אם העור מן החשבון. ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי אלא העור אין סומכין עליו כיון שיצא קצת דם ואע"ג דקנה סמוך לעור הוא ואין לחוש בו במיעוט קמא מ"מ פעמים שגם הושט סמוך לעור על ידי אחיזת הסימנין שתופס בהן כשבא לשחוט. ואם בא לשאול לאחר שהגביה ידו מה יעשה אומר לו שחוט הקנה לבדו ואחר השחיטה נהפכיה לושט ונבדקיה דושט אין לו בדיקה מבחוץ כי אם מבפנים. ואם אין בקיאין בבדיקה לא יגמור שחיטה כלל רק ימכרנו לגוי ובלבד שימית הגוי העוף בפניו דלמא הדר מזבן ליה לישראל לאחר שיתרפא וטרפה חיה עד י"ב חדש ומהאי טעמא אין לשהותו בביתו ואפילו אם בא לשהותו עד י"ב חדש אסור דלמא אתי לידי תקלה שאין הטרפות ידוע עכ"ל. והר"ת והר"ז ז"ל והרב ברצלוני ז"ל כולן הסכימו [לדעת הרמב"ם ז"ל ורוב שאר פוסקים ג"כ השוו שכיון שנשחט רוב] הסימנין כתקנן שוב אין חוששין לשום פסולה דשחיטה לא בשהייה ובדרסה ובחלדה ובהגרמה ועיקור ע"כ.
שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם נקב הושט אם לאו חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניח העוף עד שימות ובודק הושט מבפנים (אבל אם) [ואם] לא נמצאת בו טפת דם בידוע שלא נקב וכשר.
כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה. ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר נצטוינו בתורה כמו שביארנו. וכל ספק בשחיטה [ספק] נבלה והאוכל ממנה כזית מכין אותו מכת מרדות. וטעם למה שאמרו ספק בשחיטה לחומרא וספק טריפה לקולא דהשחיטה היא מן התורה וטרפה היא מדרבנן.
<h2>דף לח:</h2>
ישראל ששחט לנכרי אע"פ שהנכרי מתכוין לכל מה שירצה שחיטתו כשרה שאין חוששין אלא למחשבת הזובח ולא למחשבת בעל הבהמה לפיכך הנכרי ששחט לישראל אפילו היה קטן שחיטתו נבלה כמו שיתבאר.
<h2>דף לט.</h2>
השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז הרי זו אסורה. שלמידין מחשבת חוץ בחולין ממחשבת פנים בקדשים שמחשבה כזאת פוסלת בהן כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין.
<h2>דף לט:</h2>
שחטה ואח"כ חשב לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז הרי זו אסורה מספק שמא סופו מוכיח על תחלתו ובמחשבה כזאת שחט.
השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות אע"פ שלא נתכון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בהן מדברי הבאי שאומרים הגוים שחיטתו פסולה. אבל אם שחט לשם מזל הים או לשם מזל ההר או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנאה ככל תקרובות ע"ז. תוספת וכתב הרשב"א ז"ל (בת"ה הקצר בית א' שער א') שחט לשם אחד מכל אלו שלא לעבודה אלא לרפואה כהללו שמתעסקין בדברי הבאי שחיטתו פסולה לאכילה מדבריהם ע"כ.
<h2>דף מ:</h2>
שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אחד שוחט לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו פסולה והשני לא היה לו כונה כלל ואפילו נתכוון לשם דבר המותר הרי זו פסולה. וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכון אחד מהם לשם דבר הפוסל פסול בד"א בשהיה לו בה שותפות אבל אם לא היה לו בה שותפות אינה אסורה. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שאינו מתכוון אלא לצערו. וי"א שאפילו יש לו בה שותפות שלא אסרה שלא נתכוון אלא לצער שותפו ואם התרו בו וקבל התראה אין לך משומד גדול מזה ואסרה אפילו אין בה שותפות.
<h2>דף מא.</h2>
האומר בהמה זו לשלמים וולדה חולין אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שאינו יכול לשחוט אותה בריחוק מקום. אין שוחטין לתוך ימים ולתוך נהרות שלא יאמרו עובד מים הוא ונראה כמקריב למים. ולא ישחוט לכלי מלא מים שלא יאמרו לצורה שתראה במים שוחט. וכן לא ישחוט לתוך הכלים ולא לתוך הגומא שכן [דרך] עובדי ע"ז ואם שחט בכל אלו שחיטתו כשרה.
<h2>דף מא:</h2>
שוחטים לכלי מלא מים עכורין שאין הצורה נראית בהם. וכן שוחט אדם חוץ לגומא והדם יורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה המינין פי' שלא יאמרו שהוא עושה כן לשם חוק המינין שהיה דרכן בכך. אבל בבית מותר שאין אדם רואה אותו ואע"פ שאמרו ז"ל כל דבר שהוא אסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור לא חששו על זה משום [שהיא] חששא רחוקה שכשעושה בבית ועושה מקום חוץ לגומא יאמרו לנקר חצרו הוא צריך אבל אם יעשה כן בשוק שאין שם טענה זו יאמרו על כל פנים הוא עושה כן לשם חוק המינין ע"כ. ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכל משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. ומותר לשחוט על דופן הספינה והדם שותת ויורד למים ומותר לשחוט על גבי כלים. וכתב הרשב"א ז"ל י"ל שאם עבר ושחט באחד מכל אלו הענינים [אין] שחיטתו פסולה שאין מוציאין האדם מחזקת כשרות עד שיבדקו ונמצא חשוד.
השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונודרין שחיטתו פסולה. שזה כשוחט קדשים בחוץ שחט לשם קדשים שאינן באים בנדר ונדבה שחיטתו כשרה. כיצד השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם תודה [לשם פסח שחיטתו פסולה. הואיל והפסח מפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב] כתב הרשב"א ז"ל (בת"ה הקצר) ואפילו היתה (בהמת חבירו) [בהמה] זו בעלת מום ואינה ראויה להקרבה אסורה פעמים שאדם מכסה מומה ואינו ניכר. שחט תרנגולין ואווזין וכיוצא בהן הרי אלו מותרים שהכל יודעים שאין לו קדשים. שחט תורין ובני יונה [הרי אלו אסורין, ויראה לי שאם היו תורים קטנים ובני יונה] גדולים מותרים שהכל יודעים שאין אלו ראויין להקרבה שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תרומה שחיטתו כשרה. היה מחוייב חטאת ואמר לשם חטאת [שחיטתו פסולה] היה לו קרבן בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו.
האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה. שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה ואין חוששין שמא הפילה שכל המפלת יש לה קול אבל השוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה אע"פ שאינו נזיר שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים. וי"א דבזמן הזה שאין קרבנות ליכא חששא שיאמרו שוחט קדשים בחוץ והראב"ד ושאר הפוסקים ז"ל פסקו לאיסורא אפילו בזמן הזה ע"כ.
<h2>דף מד.</h2>
עיקור כתב הר"ף ז"ל טעם עיקור למה נאסר משום דבעינן סימנין שחוטין בסכין והני עקורין נינהו והאי לאו שחיטה היא כדאמרינן (חולין פ"ד ע"א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות ע"כ. עיקור כיצד. כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם [או שניהן קודם גמר שחיטה. אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח"כ נשמט הסימן השני שחיטתו כשרה. נשמט אחד מהן] ואח"כ שחט השני שחיטתו פסולה. תוספת יש מפרשים שהקנה דבוק בושט ואם נעקרה הגרגרת מהושט טריפה. וזהו שמוטת הגרגרת שאינה דבוקה בושט ואם הושט ניטל מן הלחי טרפה שהושט נדבק בבשר שעל הלחיים ואם נעקר מן הבשר לגמרי טרפה והוא דאפרק איפרוקי אבל אם נתדלדל הבשר מהלחי והושט נדבק עם הבשר כשר. והוא שאמרו ז"ל תרבץ הושט שניטל כולו מן הלחי כשר. והרשב"א ז"ל כתב (ת"ה הקצר בית ב' שער א' בדין עיקור) שאם נעקרו כולן מן הלחי ומן הבשר ואין אחוזין כלל בבשר שעל הלחי הרי זו אסורה ולא עוד אלא אפילו נעקרו ונדלדלו רובן הרי זה אסורה דכל שנדלדלו כאן וכאן ברובן המיעוט המחובר אין חיבורו יפה ולפיכך הרי הן כאלו נעקרו לגמרי אבל אם נקלף רובו של סימן בצד אחד ועדיין מחובר מיעוטו מן הצד האחד הרי זו כשרה ואין צריך לומר כשהסימנין כולו מחובר אל הבשר שבלחי וע"פ שנגמם הלחי וניטל לגמרי שהוא כשר ע"כ.
<h2>דף נד.</h2>
נמצא הסימן השחוט שמוט הרי זו כשרה. שודאי אחר שחיטה נעקר. שאלו קודם שחיטה היה מתדלדל ולא נשחט בד"א בשלא תפס בסימנין כששחט. אבל אם תפש בסימנין ושחט אפשר שישחט אחר העיקור ולפיכך אם נמצאת שחוטה ושמוטה הרי זו ספק נבלה פי' לא תפס בסימנין שלא נטלם בחזקה ואוחזן ודחקם בין שתי אצבעותיו אבל אם (לא) תפסן (אי אפשר) [אפשר] שישחטו אע"פ שנעקרו לפי שהוא אוחזן בדוחק ואינו יכולין להתנדנד אילך ואילך. וי"מ תפס כגון אלו שמושכין העור מאחריו בבית השחיטה ונדחקו הסימנין תחת העור בינו ובין המפרקת ואינם יכולים להתנדנד כלל בשעת שחיטה ובכי האי גונא איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. והרשב"א ז"ל [שם] כתב שיש מן הגאונים שאמרו שאף כשלא תפס אין מתירין עד שיקיף. תפש והקיף לא תפש ולא הקיף אין מתירין אותה וכן כתב הר"י מקורביל ז"ל שאם לא תפש יבא ויקיף והגיה עליו הר"ף ז"ל ולדידן דלא בקיאין בהקפה פסלינן כל שמוט שנמצא בין תפש בין שלא תפס עכ"ל.
<h2>דף פה.</h2>
בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה. שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד אבל החולין אסור לשחטן בעזרה בין בהמה בין חיה ועוף. וכן הוא הוא אומר בבשר תאוה וכי ירחק ממך וכו' וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת בשעריך הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר יבחר י"י. וזה הנשחט חוץ לעזרה הוא מותר לאכלו בכל השערים אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר אסור בהנאה כבשר בחלב וכיוצא בו וקוברין אותו ואפרו אסור אפילו שחטו לרפואה או לאכילת גוים או לאכילת כלבים אבל הנותר בעזרה או המעקר או גוי ששחט ונמצאת טרפה והשוחט בהמה וחיה ועוף הטמאים בעזרה בכל אלו מותרין בהנאה. ולא בהמה חיה ועוף בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה ואפילו בשר שחוטה ופירות ופת ואם עבר והכניסן מותרין באכילה. ודברים אלו דברי קבלה הן וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות.
